א. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא סגל והשופטים נועם וכרמל) בע"פ 9080/05 מיום 1.6.05, בו הוחלט לקבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופט סולברג) מיום 25.1.05, שבגדרה הוחלט על חילוט 3,450 דולאר שנמצאו באחזקתו של המבקש, שעה שנחקר בעבירות של ארגון משחקים אסורים, לטובת המדינה. זאת - בהתאם לסעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) תשכ"ט-1969.
ב. (1) המבקש הורשע על פי הודאתו בארגון משחקים אסורים, עבירה לפי סעיף 225 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית משפט השלום גזר את דינו והטיל עליו מאסר על תנאי למשך תשעה חודשים, קנס כספי בסך 20,000 ש"ח ופיצוי של 500 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים, וכן הפעיל עונש של שישה חודשי מאסר מתיק קודם, לריצוי בעבודות שירות.
(2) נושא הכספים הנזכרים עבר גלגולים אחדים (ראו גם להלן), וסופו דיון בפני השופט סולברג בבית משפט השלום בינואר 2005, שבו עתר המבקש להשבת הכספים, והמדינה ביקשה חילוטם. המבקש טען כל העת כי היו אלה כספיו הפרטיים שנועדו למטרת נסיעה משפחתית לחו"ל. בית המשפט קבע, כי נתקיימו התנאים הדרושים למתן צו חילוט, וכי אין לקבל את טענת המבקש שיש לבחון את מטרת השימוש בכספים, שכן משמעות הדבר תהא הקלה על מילוטם של כספי הימורים, אשר לא מן הנמנע כי בסופו של דבר יעשו את דרכם חזרה אל הקזינו.
(3) על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא נפל פגם משפטי בקביעותיו של בית משפט השלום לפיהן החזיק המבקש בארנקו כספים שמקורם בארגון המשחקים האסור. עם זאת, הניח בית המשפט המחוזי כי למצער חלק מהכספים שנמצאו בחזקת המבקש היו כספים שאין מקורם במשחקים אסורים, ועל כן הורה על חילוט מחצית מהסכום והשבת המחצית השנייה לידי המבקש.
ג. (1) בבקשה הנוכחית טוען המבקש כי נפגעה זכותו לקניין, כי הכסף שהיה בארנקו נועד לנסיעה לחו"ל, וכי אין כל ראיה לכך שהושג בדרך לא כשרה. עוד טוען המבקש כי חילוט הכספים נעשה ללא סמכות, שכן המדינה לא הגישה עתירה בכתב לשם כך, וכי החלטת בית משפט השלום אינה מבוססת על ראיות. עוד טען, שהחלטת החילוט סותרת החלטה שניתנה בת"פ (ירושלים) 5044/00 מדינת ישראל נ' קציל ערן (לא פורסם), ואשר דנה במקרה דומה לעניין שבפנינו.
(2) המשיבה סבורה, כי אין מתעוררת במקרה זה שאלה משפטית בעלת חידוש או חשיבות ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. כן נטען, כי המדינה הוכיחה שלפחות מחצית מן הסכום שנתפס בארנקו של המבקש בליל הארוע מקורו בעבירה, שכן כשעסקינן במי שאינו יכול להצביע על מקור חוקי לאלפי הדולרים שנמצאים בארנקו מחד גיסא, ושהודה בשורת עבירות של ארגון משחקים מקום אסור מאידך גיסא, קמה ראיה לכאורה שהכספים שנתפסו בחזקתו מקורם בעבירה; לשיטת המדינה, טענת המבקש כי מטרת הכסף היתה לשמש לנסיעה לחו"ל אינה מעלה ואינה מורידה, שכן כאמור, השאלה המכרעת היא מהו מקור הכספים, וכשהמדובר במבקש שמלכתחילה הכחיש כל קשר למשחקים אסורים ולבסוף הודה בהם, ושאינו יכול להצביע על מקור חוקי לכספים, אין מקום להתערבות בהחלטות השיפוטיות הקודמות.
ד. (1) לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. אכן, בעיון ראשון שבו טיעוני בא כוחו המלומד של המבקש את הלב, אך ככל שהפכתי בדבר לא ראיתי מקום להתערבות בגלגול שלישי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שכאמור הלך כברת דרך לכיוונו של המבקש; ויתר על כן, דומני כי לא היה מקום להתערבות בית משפט זה גם אילו דחה בית המשפט המחוזי את הערעור מכל וכל.
(2) המבקש מלין על כך שלא הוגשה עתירה בכתב לפי סעיף 39(ג) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), וכי בקשת המדינה לחילוט הכספים באה רק כהתנגדות לבקשתו שלו להשבתם. בקשתו האחרונה (ב"ש 8434/04) הוגשה בדצמבר 2004, קרוב לשנה לאחר שקבע בית משפט השלום (סגן הנשיא שמעוני) כי נושא כספים אלה יידון בפני שופט אחר, והוא הועבר לשופט סולברג, שדן בבקשה להשבת תפוס בגלגול ראשון עוד בשנת 2001 (ב"ש 5708/01, החלטה מ- 5.12.01); וראו גם החלטת השופט זילברטל בבית המשפט המחוזי בב"ש 2955/01 מיום 3.2.02. ככל הנמסר, עוד בדיון בפני סגן הנשיא שמעוני (אין בפני הפרוטוקול) העלתה המדינה התנגדות להשבה, וביקשה חילוט. היא חזרה לכך משהוגשה בקשת ההשבה בפני השופט סולברג בדצמבר 2004. ככל שהמדובר במישור הפורמלי, אכן אולי ראוי היה לה למדינה שתשקוד ביתר, ושתגיש בקשה מסודרת לחילוט, בלא המתנה לבקשת המבקש. ואולם, אין הדין מחייב על פניו, כי עתירה זו תיעשה בכתב: סעיף 39(ג) הנזכר קובע כי "צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע". לא מצאתי בלשון הסעיף מניעה, כי הבקשה תוגש בעל פה, אם במסגרת הליך גזר הדין ואם במסגרת הליך שלאחר גזר הדין (אף כי לכאורה לא היתה לדעתי כשלעצמי מניעה כי בגזרו את הדין בהליך הפלילי העיקרי יחליט בית משפט השלום גם בנושא זה; כנראה כך גם היתה הסברה בראשית הדיון בב"ש 8434/04 בפני השופט סולברג (פרוטוקול מיום 5.1.05)). בדברי ההסבר לנוסחו המתוקן של סעיף 39 (ה"ח תשכ"ט, 825) נאמר כי הוראת ס"ק(ג) "באה להבהיר כי צו החילוט, בכל מקרה של חילוט, יכול להינתן בין בגזר הדין ובין בצו נפרד לאחר מכן על פי עתירת תובע". עינינו הרואות, כי ס"ק(ג) בא להקל עם התביעה לעניין זה ולא להגבילה לעת גזר הדין; ואין בתיק דרישה של עתירה כתובה דווקא. כאמור, סדר טוב היה ממליץ על יתר פעילות מצד גורמי המדינה המטפלים, אך אין היעדרו הופך ללא חוקית את פניית התביעה בעל פה, כפי שהיתה בפועל במסגרת ההליכים.
(3) באשר לעניין לגופו, כידוע, נטל הראיה לפי סעיף 39 להוכחת הבעלות, במסגרת הליכים הקשורים בהכרעה בגורל התפוס, הוא על פי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי; ע"פ (ירושלים) 2024/98 מדינת ישראל נ' חמייס (לא פורסם), וההנמקה שם (הנשיא זיילר, השופט - כתארו אז - דוד חשין והשופטת צור); כן ראו ע"פ 1298/93 בנק לאומי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ח(3) 238, 245 (השופט - כתארו אז - מצא) ודומני שהרציו של פסק דין זה, הדן בצד שלישי נפגע, יפה כוחו גם לגבי בקשת הצדדים הישירים, אם המבקש - להשבת התפוס, ואם המדינה - לחילוט, שכן בסופו של דבר בעניינים ממוניים עסקינן; ראו גם שלגי וכהן סדר הדין הפלילי (מה' 2, 449-448). בהיקש לעניין חילוט לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973, ראו והשוו גם ע"פ 7376/02, ע"א 7338/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 558 (השופטת חיות). לעניין סעיף 36 לפקודה הקרוב בנושאו, ראו ע"פ 425/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 732, 738-737 (השופט בייסקי), 742 (המשנה לנשיא בן-פורת); ראו גם שלגי וכהן שם 70-69 וכן 448. נטל השכנוע לענייננו רובץ על התביעה, אך משזו הרימה אותו, עובר הנטל אל הצד שכנגד (ראו בש"פ 6942/97 ריברה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - מצא); כן ראו קדמי, על סדר הדין בפלילים (תשס"ג), 533-528; ועוד, ראו בש"פ 2671/01 סיני נ' מילרה ואח', פ"ד נה(4) 176 (השופט אנגלרד) וסקירת ההתפתחות ההיסטורית שם. אכן, כדברי חכמים, "זה כלל גדול בדין, המוציא מחברו עליו הראיה" (בבלי, בבא קמא מ"ו, א'; רמב"ם הלכות נזקי ממון, ט', ב'-ג'). לענייננו, הגם שפיסית מצויים הכספים בחזקת המדינה, היא - במישור המהותי - "המוציא מחברו".
(4) ולענייננו שלנו: תנאי סעיף 32 לפקודה נתקיימו לכאורה - החפץ נתפס בשעת מעשה של פעילות במקום משחקים אסור (ולימים הודה המבקש, כאמור, בארגון משחקים אסורים לאחר שהכחיש זאת בראשונה). האם נתקיימו תנאי סעיף 39? כפי שציין בית משפט השלום (השופט סולברג) נתפסו הכספים על פי סעיף 32: המבקש הורשע בדינו, ועל כך אין חולק, והרשעתו עניינה במעשה עבירה שנעשה בחפץ או לגביו, על פי טענת התביעה שאותה קיבל בית המשפט. לתנאי החילוט ראו ע"פ 623/78 סורני נ' מדינת ישראל,פ"ד ל"ג 523, 525 (השופט - כתארו אז - שמגר). אכן, עניין זה אינו פשוט כשלעצמו, שכן הראיות להן טוען המבקש, שהכספים היו בכיסו, ושעמד לנסוע למחרת לטיול בחו"ל עם משפחתו כפי שאכן עשה, וכי הכספים היו מיועדים לכך, אמנם ראויות היו להתייחסות; זאת, שכן היא היא השאלה, האם כספים שהיו בכליו של המבקש ושלטענתו ולפי הצהרתו נועדו לנסיעה, הם כספים אשר בם נעשה מעשה עבירה לפי תנאי סעיף 32 וסעיף 39; ומבחינה זו אין לבוא בטרוניה עם בא כוח המבקש, שאינו מניח לכך בהליכים השונים. ואולם, עלינו לזכור, בסופו של יום, כי אם לא נניח את הנחת בית משפט השלום (שמשפטית היתה מקובלת על בית המשפט המחוזי) לגבי כספים שנמצאו בכלי המבקש, במהלך ביצועה של עבירה של ארגון משחקים אסורים בה הורשע - נימצא מאיינים חלק ניכר מן האפשרות להפעיל את סעיף 39; וכפי שכתב השופט סולברג, קבלת גישתו של המבקש כפשוטה פירושה, כי "כל אימת שייתפס אדם בקזינו עם סכום כסף בכליו, וימצא כי עבד, אירגן והפעיל את המקום, יוכל לטעון להוצאה כספית חוקית עתידית כלשהי, ולממשה, ובכך להימלט מגזירת החילוט"; השוו בג"ץ 465/75 דגני נ' שר המשטרה, פ"ד ל(1) 337 (השופט כתארו אז - שמגר), לעניין מה שניתן לדעתי, לכנות "הסתברות החשד". אכן, תצהיר המבקש מיום 1.12.04 כבודו במקומו, ואולי היה מן הראוי כי ייחקר עליו - מה שלא נעשה; אך מאידך גיסא, כיצד ניתן היה מעשית להפריך את האמור בתצהיר זה, כאשר כתום ארבע שנים ויותר מן האירועים מודיע בו המבקש, כי הכסף "שייך לי כדין ואין לו שום זיקה לשום הימור או משחק מזל", וזאת אחר שבראשית הדברים (הודעתו במשטרה מיום 9.8.00) הכחיש כל קשר למקום ההימורים בו נמצא כשהכספים בחזקתו, דבר שלימים הודה בו. לא קל לערוך "פלגינן דיבורא" ולומר, כי שקר ברור זה באשר לזיקתו למקום - לחוד, ואמירתו באותו מעמד כי הסכום 3,450 דולאר שייך לו אישית - לחוד, וכי היא, אמירה אחרונה זו, אמת לאמיתה. אוסיף לעניין זה, כי מצאתי טעם גם בטענת המשיבה, שהשאלה העומדת על הפרק היא מקורם של הכספים בהתחשב במקום בו נמצאו, ולעניין זה ניתן היה לצפות כי תצהירו של המבקש יידרש לכך בצורה זו או אחרת, מה שלא אירע. בגדרים אלה, כשנתפסים כספים במקום הימורים בחזקתו של העוסק במשחקים אסורים, הורם הנטל על-ידי המדינה והוא עובר אליו להפרכת הטענה, ומשלא הופרכה כדבעי, קשה לבוא ולדבר במפגיע על פגיעה בזכות קניינו של המבקש, וזאת אף בשים לב לזכות הקניין כזכות יסוד (בש"פ 6686/94 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 464 (השופטת שטרסברג-כהן והשופט טירקל)). לכן, יכול ורשאי היה בית משפט השלום להגיע למסקנה שהגיע אליה.
(4) ובאשר לבית המשפט המחוזי, שמצא כאמור כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת בית משפט השלום - הוא יכול היה כמובן לסיים בכך מלאכתו; אלא שבכל זאת קינן כנראה הספק בליבו, ובהתייחסות "אזרחית" עסקינן, שמא היה חלק מן הכספים בארנקו של המערער מיועד לנסיעתו לחו"ל, ומקורו אינו במשחקים האסורים, ולכן קבע חילוט מחצית הסכום בדרך אומדנא. במובן המשפטי עשה בית המשפט חסד עם המבקש, אך אין למתוח חסד זה מעבר לגבולותיו, כעתירת המבקש עתה. אוסיף כי אולי אפשר לצרף לספק הנזכר, שפעל לטובת המבקש, את העובדה שהמדינה לא נזדרזה - כאמור - בטיפולה בנושא הכספים, ואולם גם זאת אין למתוח מעבר למידה. אף בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אין איפוא מקום להתערב.
(5) כפי שציין הנשיא שמגר (ע"פ 4148/92 מועד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), בגדרי חילוט "אמת המידה היא במהותה ובעוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה ובחומרתה של העבירה". כספים במקום שבו נערכים הימורים הם הם מגופי העבירה המרכזיים; הימורים כל עניינם כסף, וזיקתם של כספים ככלל לעבירות ההימורים ברורה ואינה טעונה הכברת מלים. הנטל ה"אזרחי" המוטל על המדינה לעניין זה, במאזן ההסתברויות האזרחי, יכול היה איפוא לשאת את תוצאת הדיון בבית משפט השלום. ומשמצא בית המשפט המחוזי, בגדרים "אזרחיים", להקל עם המבקש, יוכל בא כוח המבקש להיות שבע רצון מתוצאת מאמציו, שהלכה כברת דרך לעבר שולחו.
(6) בא כוח המבקש קבל, כאן ולפני כן, על השוני בין התוצאה בעניינו של שולחו לבין החלטת בית משפט השלום בירושלים במקרה קרוב בנסיבותיו, שבו הוחזרו כספים למי שהורשע בעבירות של ארגון משחקי הימורים (ת"פ (שלום-ירושלים) 5044/00 מדינת ישראל נ' קציל ערן). עיינתי בהחלטה, ואכן יש דמיון בנסיבות, ואולם, כשלעצמי - ואני אומר זאת מבלי לקבוע מסמרות, שכן אין התיק ההוא לפני - סבורני, בכל הכבוד, כי אולי הקל בית המשפט שם, בהקשר היחס לכספים, עם הנוגע בדבר; זאת - בהבחינו בין כספים שנתפסו בכספים בדירה בה התנהלו הימורים אסורים ועל גופו של הנוגע בדבר - ובין כספים שנתפסו על שולחן ההימורים ממש. מכל מקום, לא ראיתי מקום לשנות דעתי גם לאחר קריאת ההחלטה האמורה.
(7) לאחר כל אלה, איני רואה כי נגרם למבקש עיוות דין, שהיה מצדיק כשלעצמו, מטבע הדברים, דיון בגלגול שלישי. ראו גם רע"פ 8758/04 אגבאריה נ' מדינת ישראל והאסמכתאות דשם.
(8) סוף דבר וסיכומו, אין בידי להעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ"ד בתמוז תשס"ה (31.7.05).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.